לפחות אחת לחודש הטלפון מצלצל ועל הקו מישהי שמתמודדת עם מחלת עור כלשהי. בדרך כלל פסוריאזיס, אבל יש גם הרבה סוגי נגעים אחרים, חלקם אפילו לא קיבלו שם מהרפואה הקונבנציונלית. אני לוקחת נשימה עמוקה ומתחילה את השיחה שמלווה בהרבה תפילות שמה שאומר יתקבל על הלב ויגיע לכדי יישום, והכי חשוב – אמונה ביכולת הריפוי שלנו את עצמנו. אמונה שקצת טושטשה במהלך השנים עם התעצמות הרפואה הקונבנציונלית.
לכבוד ראש חודש סיון, שתמיד היווה עבורי את "זמן ים המלח", חשבתי להעלות כאן באתר באופן מסודר את כל התובנות והעצות שאני חולקת באותן שיחות טלפון, גם עם תפילה שהדברים ימצאו את המסילות הנכונות לליבם של הקוראים הזקוקים לכך, ויובילו לרפואה שלמה בגוף ובנפש.
הסיפור שלי עם פסוריאזיס התחיל מהלידה שלי בערך.. כשהייתי בת שנה בעקבות מלחמת שלום הגליל הראשונה, אבא שלי שהיה אז במילואים קיבל מיד את הנגע הראשון, שבמהרה התפשט לכל הגוף, ו… נשאר. בכל שנה בזמן התפר בין האביב לקיץ הוא היה יורד לים המלח לתקופה של שלושה שבועות-חודש. חוזר נקי מפסוריאזיס ושזוף. אבל חוזר חלילה, לאחר חודש חודשיים הכל היה חוזר שוב. וממתין למאי הבא, לים המלח.
אני מניחה שזו מציאות שהרבה אנשים חווים. תוך כדי הם מורחים את המשחות שמקבלים מקופת החולים, מתרפאים לזמן קצר ואחר כך שוב – הופ, הכל חוזר. לפעמים עם ריבית.
אבל אפשר גם אחרת. וכאן הסיפור האישי שלי נכנס לתמונה. פתאום בגיל 30 וקצת, מצאתי את עצמי עם שלושה קטנטנים צפופים ונגעים בעור שהולכים ומתרבים. זה גירד, שרף, הציק, היה מכוער להחריד. האבחנה היתה כמובן, פסוריאזיס, כי זה "תורשתי" (בהמשך אסביר למה המרכאות). חוויתי התפרצות קשה של נגעים ברמה הכי חמורה לכל אורך הרגליים ובכפות הידיים. תקופה של סבל יומיומי. גערודים בלתי נשלטים, דם ומוגלה בעקבות זה ותחושת גועל עצמית בגלל הנראות של העניין. בהחלט תקופה קשה שאני לא מאחלת לאף אחד. אבל – ויש אבל – בסוף זה עבר! ועבר לחלוטין ולתמיד (טפו טפו, בינתיים כבר 11 שנים נקיות לחלוטין). אמנם זה לקח 7-8חודשים עד שהעור הבריא וחזר להיות כמקודם, אבל אני מאוד שמחה שבחרתי בדרך הארוכה והקצרה – כלומר, לתת לגוף לרפא את עצמו, עם כמה זמן שזה יקח, במקום לפנות לשיטות קלות לריפוי, שאחר כך תמיד מחזירות את הנגעים ואפילו באופן חמור יותר.
כמובן שאי אפשר לשפוט אף אחד שמצא במצב הזה. לפעמים כל כך קשה להתמודד עם הסיטואציה שרק רוצים הקלה, גם אם זמנית, אבל אני מקווה שהעצות שאכתוב כאן יתנו תקווה ואמונה ללכת על התהליך הארוך והמעמיק יותר ולריפוי אמיתי.
אז קודם כל, חשוב להבהיר שגוף ונפש הם שני דברים שתמיד קשורים ומחוברים זה לזה. ועוד דבר חשוב – האמונה בהשגחה פרטית מובילה אותנו להתבוננות שכל דבר שקורה לנו, הן חיצוני לנו והן בגוף שלנו עצמו, הוא איתות ודיבור מלמעלה, בו רוצים "לעורר" אותנו לעבודה מסוימת, או שינוי מסוים. לכן אני קצת מסתייגת מההגדרות הדיכוטומיות של "מחלה תורשתית", או גם "הוא חטף את המחלה…", כאילו שמחלות זה משהו שסתם מסתובב לו באוויר ומידי פעם מחליט באופן אקראי ליפול על אדם מסוים. או שבהכרח אם יש למישהו מחלה מסוימת זה יגיע גם לילדים שלו. עובדה היא שלא. זה לא מגיע לכל הילדים. מה שכן – יש עניין לתורשה במבנה הספציפי של עבודת הגוף.
הרב יובל הכהן אשרוב מסביר את זה מאוד יפה ומדויק – לכל אחד יש מכסה מסוימת, איזהו סף קו אדום של רעלים שהגוף שלו יכול לסבול. רעלים זה גם בתזונה – מאכלים לא בריאים, וגם בנפש – לחצים, מתחים, חוסר שמחה בחיים, חוסר אמונה… וכשהגוף עובר את אותה המכסה – זה מתבטא איפשהו בגוף. הגוף מנסה למצוא את המקום בו הוא יכול הכי פחות להפריע לתפקוד התקין ודרך שם הוא מוציא את הפסולת המרובה שהצטברה (ובדרך כלל עדיין ממשיכה להצטבר). כאן יש מקום לעניין התורשה – כי גוף שרגיל להוציא דרך העור את הפסולת שעברה את המכסה, יעביר בתורשה לילדים שלו (או לפחות לחלקם) את דרך פינוי הפסולת הזו. אצל אחרים זה יכול להיות משהו פנימי, כמו דרך הריאות, המעי, הכבד וכו'..
אז אם וכאשר מגיע לפתחנו ניסיון שכזה, עם איתות חזק וברור מהגוף שמשהו לא בסדר, זה הזמן לעשות "בדק בית". קודם כל לבדוק מה המסר מלמעלה. לפעמים המקום בו המחלה מתפרצת הוא רמז לדבר אותו צריך לתקן. למשל "עור" זה נשמע כמו המילה "אור" – אולי הסתרנו מידי את האור שלנו מן העולם? או להפך, בזבזנו יותר מידי את האור שלנו בחוץ, עד שבפנים או בבית נותר רק חושך? יש עוד אלפי דוגמאות, אבל זה משהו אישי בין אדם לבורא עולם, כל אחד יכול להבין או להעיד רק על עצמו בעניין הזה. אבל כאן מתחיל הריפוי – להאמין שהכל לטובה, קודם כל. אם הקב"ה הביא את זה עלי – אז כמובן וכמובן שהוא בטוח שאוכל להתמודד עם זה ושההתמודדות הזו תהיה הכי טובה בשבילי בסופו של דבר. אולי לא הכי נעימה, אבל בוודאי נחוצה ורצויה. מה שנקרא לקבל את הייסורים באהבה, אבל יחד עם זה לנסות להבין על מה ולמה, והכי חשוב – איך אפשר לתקן. כי בוודאי ובוודאי שאפשר לתקן, וזה גם רצונו ית'.
**ספר חובה, לדעתי, לקריאה בזמנים של ניסיון, ובכלל באופן כללי – "בגן האמונה" של הרב שלום ארוש. מתמצת את עיקרי האמונה ומחזק מאוד. ממש ספר משנה חיים, כמו שאומרים.
חילקנו את הריפוי לשלושה פרמטרים:
- ריפוי הנפש – אחרי שהבנו מה גרם להתפרצות המחלה ולאיתות הברור הזה מהגוף, נשתדל להסיר או לפחות לצמצם אותו. למשל, חיים במתח גבוה כתוצאה מעבודה מלחיצה, כדאי לשקול מעבר לעבודה אחרת או הפחתת שעות, טיולים בטבע כדי לרענן את הנפש וכו'. כל עומס בחיים ניתן לשינוי אם חושבים על כך, ופותחים את כל האופציות לשינוי. הכל אפשרי. במיוחד אם זה מגיע באופן כזה, כי מי שנתן את המחלה יעזור גם לתת את הפיתרון.
- ריפוי הגוף – מבחינה תזונתית, הכוונה. נרחיב בהמשך.
- ריפוי העור – גם העור עצמו זקוק לטיפול שונה, מכיל יותר. אם עד עכשיו השתמשנו בתכשירים המכילים כימיקליים והעור היה סלחן לזה, כנראה שהוא כבר לא, ויש לעבור לסבונים ומשחות טבעיות כדי לאפשר לו את הריפוי הטבעי שלו. חשוב לדעת שהגוף יכול ורוצה לרפא את עצמו מכל דבר, וזה בהחלט אפשרי, אבל כן צריך לאפשר לו את הסביבה הנכונה לזה. לכן, מומלץ לא להתחיל אפילו עם המשחות הסטרואידוית למיניהן, שמקבלים מקופת החולים, כי הן גורמות לעור לעבוד מהר (עקב הממריצים שבתוכם), העור אמנם נראה טוב יותר, אבל אחר כך זה גורם לו לנסיגה ואף קשה עוד יותר, כי במקום לתת לו את הזמן להתרפא, המריצו אותו לעבוד עוד יותר קשה ומהר, אז הוא כבר מה שנקרא "עייף פי שתיים". הסבונים הטבעיים והמשחות עם קלנדולה עוזרים לעור להחלים באמת, לסגל לעצמו את השומניות הבסיסית שלו ולחזור לאט לאט למראה הרגיל שלו, בע"ה. בעניין הזה ראיתי מיד את ההשגחה הפרטית שליוותה אותי בנושא, שכן השם הקדים רפואה למכה וגרם לי לפתוח עסק של סבונים ומשחות טבעיות שנתיים קודם לכן, כך שכשהמחלה התפרצה מיד התחלתי להשתמש רק בהם, ולא לקחתי כלל את המרשם מהרופאה בקופת החולים. צריך לקחת בחשבון שעור שהתרגל למשחות עם סטרואידים, יקח לו זמן רב יותר להחלים, מאחר והוא צריך לעבור תקופת גמילה קודם לכן מהמשחות האלו. בין שבועיים לחודש בערך.
מבחינה תזונתית, גם כאן יש עניין לעשות שינוי, לפחות לתקופת ההחלמה. העיקרון הוא שככל שהגוף פחות מתעסק עם אוכל שמצריך עיכול מסובך, ככה יש לו יותר זמן פנוי לריפוי. בגדול – המזון הכי קל לעיכול הוא פירות וירקות חיים. אחר כך ירקות מבושלים. אחר כך בישולים צמחוניים, אורז, לחם מקמח מלא. קשה לו עם: מוצרי חלב, מוצרי בשר, קמח לבן מכל הסוגים של המאפים, ממתקים, חטיפים וכו'. אז כמה שנאכל יותר מהמזונות הקלים לעיכול וכמה שפחות מאלו שקשים לעיכול, תורגש הקלה משמעותית בריפוי העור. אני עצמי גם נכנסתי לדיאטה משמעותית באותה תקופת הריפוי, וחייבת לציין שזה דווקא היה לטובה כי יצא לי להיפתח ולהכיר הרבה מאכלים חדשים וטעימים שעד כה לא הכרתי. לאחר שהעור מתרפא אפשר בהדרגה לחזור לאותם המאכלים הקודמים, אבל מניסיון שלי, כבר לא תרצו, אחרי שתרגישו כמה טוב זה עושה לתחושה בגוף כולו כשאוכלים אוכל קליל וצמחוני ברובו.
עוד טיפ חשוב שעבד לי מצוין: דמיון מודרך. בכל לילה לפני השינה, לדמיין וממש לראות איך העור מתרפא, וחוזר להיות ממש כמו שהוא היה לפני כן. חלק ונקי. לעבור ככה כמה דקות על כל חלק וחלק בגוף, ולראות אותו מתרפא. זה נותן עידוד וחיזוק גדול ומאוד משמעותי וחשוב.
זהו. זו פחות או יותר השיחה ששוחחתי מאות פעמים ב10 שנים האחרונות. אני מאוד שמחה לבשר שהיו הרבה שלקחו את הדברים לתשומת ליבם וחזרו אחר כך לספר שאכן התרפאו לחלוטין וללא חזור, ברוך השם! זה נותן הרבה חיזוק לאמונה קודם כל לשמוע שהיו אנשים שעברו את זה והחלימו. גם אני, כששמעתי את האבחנה שזו מחלה פסיכוסומטית שאין לה מרפא, ובמיוחד אחרי שחוויתי הורה שמתמודד עם המחלה הזו ללא פתרון אמיתי, עזר לי מאוד לפגוש אישה צדיקה ביישוב שגרתי בו אז, שסיפרה לי שגם לבת שלה היה פסוריאזיס וזה עבר לה אחרי כמה חודשים. זה כבר נתן את התקווה שנתנה אמונה וביטחון שכל כך הכרחיים וחשובים לסיטואציה.
מקווה ומתפללת לשמוע עוד ועוד בשורות טובות שכאלה ומייחלת לכולנו חיים של רפואה שלמה בגוף ובנפש, בע"ה.
